פרולוג
יששכר קאופמן, לימים פרופסור יששכר גלעד, נולד בגרמניה להורים פליטי שואה. עם קום המדינה ב 1948 עולה המשפחה מאירופה לישראל ונוטעת את מגוריה בחיפה. ילדותו עברה בחיפה שם התחנך ביסודי ובתיכון. את הכשרתו ההנדסית רכש ב ״מגמת שרטוט ותכנון מכונות״ בביה״ס המקצועי תיכוני שליד הטכניון (בסמ״ת). עם גיוסו של יששכר לצה"ל שובץ לקורס טייס אותו לא סיים כי ״הייתי טייס לא טוב״. כאשר הוצע לו להמשיך בחיל האוויר במסלול נווטים סרב. יששכר החליט לשרת שירות משמעותי ביחידת שדה. ברוח זו שובץ לחיל ההנדסה הקרבית והתמקצע בחבלה ומיקוש, יששכר מתקדם במסלולי פיקוד ועם סיום קורס קצינים הוצב לפקד על מחלקת חבלה מבצעית. בסוף שירותו הצבאי פורצת ׳מלחמת ששת הימים׳ אשר במהלך הקרבות שלה מתחולל המפץ הגדול של חייו – פציעה קשה בשדה הקרב – מכאן משתנה מסלול חייו.
במשך כארבעים שנה מתפקד פרופסור יששכר גלעד במסלולי מחקר והוראה אקדמיים – פרופסור להנדסה ומדעים כחבר הסגל האקדמי בטכניון. עת יבש העט שעל המכתבה שלו בטכניון הוא נקרא לדגל לאוניברסיטת אריאל, שם הוא מתפקד במשך 3 שנים כראש המחלקה להנדסת תעשייה וניהול וראש התכנית ללימודי מוסמכים.
עם סיום דרכו כמדען באקדמיה מציג פרופ׳ גלעד הצעת יזמות מקורית שלצידה חזון לאומי – הקמת מרכז לאומי למחקר ופיתוח פרויקטים ב״הנדסת שיקום״. הרעיון הוא להקים מרכז מו"פ ראשון מסוגו בישראל אשר לצד פעילותו במחקר ופיתוח יהווה גם כמרכז ידע בנושאי שיקום. וכך, על בסיס ניסיונו האישי, הכשרתו האקדמית והבנתו התיאורטית והפרקטית בתפקודי גוף, צרכי נפש ומגבלות הגיל בחברה בה תוחלת החיים עולה, הוא פועל כדי לרתום את יכולות הטכנולוגיה להשבחת חיי האדם. לשיטתו, במדינת ישראל קיים הון אנושי אדיר לצד יזמות יוצאת דופן ותנאי פיתוח בעלי פוטנציאל מעולה לקידום מיזם של חדשנות בהנדסת שיקום.
יששכר (שוקי בפי חברים) אב ל 4 ילדים וסב לעשרה נכדים, גר ופועל בתל-אביב. כיום עם יציאתם לגמלאות, שוקי וסבינה גלעד עסוקים בנתינה ציבורית בנושאי הידע שלהם, בייעוץ והתנדבות בקהילה. הוא מביע תקוה כי החזון לקידום תכנית לחדשנות לאומית בתחומי הנדסת השיקום, יקדם את נכי צה״ל היקרים לליבו, יסייע לאזרחים עם מגבלות ולבני הגיל השלישי ויצעיד קדימה את נושא השיקום במדינת ישראל.
פציעה
לחזית הדרום במלחמת ששת הימים אשר פורצת ביוני 1967 יורד סגן משנה יששכר קאופמן כמפקד כוח חבלה הפועל תחת פיקודו של אלוף אריאל שרון. למלחמה זו יוצא צה"ל עקב חסימת מיצרי ים סוף ע״י הרודן המצרי ג׳מאל עבד אל נאצר. ההחלטה על פעולה צבאית נדרשה עקב החלטת האומות להוציא את כוח החירום של האו"ם מרחבי חצי האי סיני. מדינת ישראל נחשפת לאתגר קיומי שמאלץ אותה לפעול צבאית. בצו השעה יורדת האוגדה של אריאל שרון לקו דרום, כאשר לצד חבורת הפיקוד פועלים יחידות הסיור והחבלה אשר נקראו כחלוצים לשטח כדי לסייע בפעילות מבצעית.
מפקד מחלקת החבלה סג״מ יששכר קאופמן – קצין בסוף שירותו הצבאי, חובר לחבורת הפיקוד באוגדה למשימות של טרום מלחמה. הפעילות כוללות חדירה לסיני לבדיקת צירי תנועה, מיקושי חסימה והכרה מקרוב של מתחמי הגנה מצריים. בפעילות זו מתוודע יששכר אל מפקד האוגדה. בתחילת המאמץ המלחמתי לוחם יששכר במתחם אום כתף. בעת הלחימה נפצע מצרור כדורים ברגלו, האירוע מוזכר בספר הקרבות כך:
…לא מדויק.
בלהט הקרב בתעלות קשר של יעד מבוצר, בהן לוחם חוד מבצע התקדמות אישית תוך ירי לטיהור היעד הוא ׳חוטף׳… לדבריו: לא התמקדתי בכאב שגרם צרור הכדורים שפגעו בירך רגל ימין שלי, מבחינתי לא היה מצב לעצור את הלחימה או להתפנות. פגיעת הצרור יצר פצע בירך – וזה מטופל על ידי חובש בחיטוי וחבישה. פגיעה ׳קלה׳ זו מתגלה שבועות מאוחר יותר כנמק ברקמות הירך, אשר משפיע על אופן הטיפול בגפה הפצועה ולמעשה יקבע כיצד אחיה בצל פציעתי.
הלחימה בחזית הדרום אורכת כארבעה ימים שבסיומם מגיע כוח החוד של אוגדת שרון אל תעלת סואץ, בכוח משתתף גם יששכר. עם הגיענו לתעלה נקראה המחלקה שלי חזרה למרחב סיני, כדי לפעול במעברי המתלה והגידי. ממשימה זו יצאתי עם פציעה קשה – למעשה זהו אירוע המפץ הגדול של חיי.
אירוע הפציעה והחילוץ מהשטח מהווים חלל בזיכרון האישי. במוחי אין זיכרונות מתחילת הלחימה של יום הפציעה ועד שלב היקיצה בבית חולים תל השומר, כמה שבועות אחרי בהם שהיתי בתרדמת. פרטי סיפור הפציעה והחילוץ הושלמו עבורי על ידי אחרים. הפעילות במעבר הגידי הייתה הפעולה המבצעית האחרונה שלי במלחמת ששת הימים.
אני שב הביתה מקרבות ששת הימים לשהות ארוכה בבית החולים, במצב שונה מהתקני – תכנית החיים שלי משתנה ללא היכר. אני חוזר ׳רבע אחרי המלחמה׳ כאשר חסרים לי חלקי גוף שדורשים ׳התייחסות מחדש׳, שונה מכל אחד אחר בסביבה. יד שמאל ורגל ימין אשר נשארו במרחב הלחימה בחצי האי סיני הופכים את החייל יששכר ל ׳פצוע צה״ל קשה׳. לצד פציעות מרכזיות כאלה יש עוד כמה מגרעות גוף אבל מי סופר… גם הנשימה והדופק לא היו בשיא כושרם עד כמה שניתן להבין… על פציעתו מספר יששכר בראיון לסרט שהופק כהוקרה לפצועי צה"ל.
את סיפור החילוץ מהשטח בו נפצעתי, אני שומע מסיפורי לוחמים. את העזרה הראשונה בשטח מבצע מתמחה רפואה צעיר המסופח ליחידת שריון שפעלה בקרבת מקום. נאמר לי כי היה זה סטודנט לרפואה מחו״ל שהגיע להשתתף וגויס ליחידת שריון. אותו מתמחה ביצע בי בשטח ״פיום קנה״ (טרכאוסטומיה), זה היה כנראה ניתוח ראשון להצלת חיי אדם שבצע. האירוע מסתיים בכך שאני נקשר לאלונקה על משטח קומנדקר ה"מוטס" לבית חולים שדה – כך אני מגיע למתחם רפואת שדה שהוקם במנחת רפידים, אז ביר-גאפגפה.
אחרי שנתיים, עם סיום לימודי הסטודנט לרפואה בשוויץ הוא חוזר לישראל כעולה לחיפה. בדרך מקרה מצליח אבא שלי המשרת כמנהל אולם הנוסעים בנמל חיפה. כאן מתפתח סיפור נרגש בו אבא מספר שהוא אבי הפצוע ממלחמת 6 הימים. העולה החדש נמלא חרדה ומתחיל להתנצל על שאי אפשר היה להציל את "אותו פצוע". כאשר מנסה אבא להרגיע את סערת רוחו של הרופא בבשרו כי הפצוע דווקא חי וקיים, לא רצה הרופא שבו להאמין, כי ״אין מצב״ בשום פנים ואופן… כדי לאמת מגיעים שניהם לקמפוס הטכניון בו למדתי, למפגש מרגש בו הרופא ממשש אותי מבלי להאמין.
לימים מתברר כי בעת הגיעי ׳קרוע בגופי׳ לבית חולים שדה מתקיימת החלטה, עקב מצבי הופניתי לערימת הבלתי מטופלים. אם היה זה בגלל איבוד אברי גוף רבים, איבוד כמויות דם משמעותיות ו/או ההבנה מאז הפיצוץ שקרע את גופי לא נתקיימה אספקת חמצן סדירה למוח. וכך, הרופא שקלט את ׳הפצוע האנוש׳ החליט להניח ׳מקרה זה׳ בצד. שמו של הרופא נודע לי ובהמשך הדרך נפגשתי עמו לשיחות בהן נזכר בי. לא היו לי טענות על טיב שיקוליו.
בזמן זה ממש אירעו שני ׳מיזמים׳ בלתי תלויים. הראשון היה התעקשותה של אחות בית חולים שדה כי עדין יש דופק ויש מה לעשות. היא "אוספת" שארית דמים מהמפשעה ומחליטה על סוג וכמות הדם להם אני זקוק – שמה היה תמי ליפשיץ. השני, עת נודע למפקד האוגדה מיהו הפצוע והוא מקבל החלטה להטיסו לבי"ח עורפי. היעד היה בי״ח תל השומר וחבורת ההצלה הייתה חולית מפקד האוגדה. בשלב זה "מארגנת" עלי תמי כמה חוסמי עורקים ומחדירה כניסות עירויי דמים. כאשר המסוק מוכן לטיסה היא מציידת את חוליית המפקד בכמות רבה של מנות דם שיעזרו לסייע במסע החילוץ. על קליטת הפצוע והעברה לבית חולים מספרים מפקד האוגדה, אריק שרון ואחות חדר הניתוח תמי ליפשיץ.
בית חולים
הנחתת הפצוע בתל-השומר לא פותחת הליך של טיפולי גפיים. כאן מחליטים ראשית דבר, כפי שסיפרו לי אח"כ, לייצב את גופי באמבטיית גבס ואת נשימתי במכשור לב ריאה. כך הוכנסתי למצב המתנה בתקווה שאצא בחיים מטראומת הפציעה. לא אפשר היה לחזות אם אחרי פציעה רב מערכתית בה ׳זכיתי׳ אצא כשיר. החשש היה מתפקודי מוח לא תקינים… החשש נבע מאי ידיעה אם בהליך החילוץ הממושך בו הפצעים הפתוחים שדיממו נמנעה אספקת חמצן רווי למוח. כך לא התבצעה התערבות טיפולית באברים הפצועים. הרציונל הוא כמובן שבאברים הפצועים יטפלו רק אם המוח, אשר ספק היה אם ניזוק, יאפשר קיום חיים.
קשה לתאר מה עבר על זוג הורי אשר ליוו את בנם השוכב כגופה אדישה בתרדמת רבת שבועות עם אפס סיכויים לחיים תקינים. כך, מגובס, מקובע ומונשם אני שרוי בתרדמת שבועות ממנה איני זוכר דבר, מלבד העובדה ששרדתי. סיפור חזרתי לחיים והתחלת זכרוני מתחיל מהעת בה שבתי להכרה ונפקחו עיני, שהיו למעשה חרכי ראיה צרים בפנים נפוחות. המקום: ביתן 20 – מח׳ אורתופדית בבי"ח תל השומר, הזמן: כ 5 שבועות אחרי אירוע הפציעה. מתוך זיכרון עמום של אירועים שהתרחשו סביבי אני דולה קטע זיכרון מטושטש: אני שכוב במיטה מסביבי הרבה רקע בצבעי לבן מבריק ולידי אחד אבא – אח אישי צמוד. קולט המולה והתנהלות ערה – בית חולים? כן. אני מאושפז! מוגבל תנועה, מטושטש, לא מתחבר או מבין איפה ולמה, לידי רוחשים צוותים בלבן ובירוק.
סריקת מצב ראשונית מצביעה על אזור הרגליים המכוסה במין סוכך קשתי – הבא למנוע גירוי של הסדינים המכסים רגליים חבולות. זכור לי כי אותו מתקן נראה לי כמו גזרת הגה של ג׳יפ… משמאל על מתקן עמוד – אותו אני מדמה לאנטנה של אותו ג׳יפ… תלויה זרועי השמאלית. במוחי מתרחש באותן דקות דימוי בו אני נוהג בג׳יפ סיור כאשר ׳ההגה׳ הוא למעשה הסוכך שכיסה את רגליי. ׳האנטנה׳ עליה תלויה זרוע שמאל נראית לי קצרה מהתקנית… יד ימין הצמודה לגופי נראית טוב יותר, אמנם מגובסת אבל מבצבצות ממנה שתי אצבעות. צעקות הפצועים מסביב הם המולת פקודות וקרב…
אחרי מספר ימים מעבירים אותי לחדר מבודד, בו סובב אותי חלל שקט יחסי. מסתבר כי הועברתי לחדר אישי – מוחרג. הסיבה המסתברת היא ׳התנהגותי הבלתי תקינה׳. לדברי הצוות הרפואי הייתי מתעורר מעת לעת, משחזר פעילות הזויה ומשמיע בקולי קולות פקודות שנשתיירו במוחי, מדמה שאני בשדה – דמדומי קרבות. כך למשל חלקתי עם הסביבה פקודות לא קבילות על צליחת תעלה… משחזר שיחה בין מפקד האוגדה ופיקוד העורף על מיקום כוחותינו המתקדמים מערבה, האם מישהו מממשיך בתנועה לכיוון קהיר בניגוד למוסכם… זה באמת היה יותר מדי עבור בטחון שדה וכך אני מוחרג מקהל הפצועים, פן תשמע אוזן זרה מה שלא צריך.
עם חלוף הימים מתבררת מציאות עגומה, לפיה תמונת מצב גופני לא תקני… אין רגל באגף ימין, היד קצרה מהמקובל, אין גם יד שמאל. פנים חבושות המסתירות מראות קשים, קיים חוסר שמיעה קיצוני, וכאבים עזים בגפיים נותרות הנמשכים 24/7.
התחלתי לשאול שאלות, אבא הגיבור שלא מש ממיטתי, מתקשה לעדכן על מצבי מחשש שאשקע – הוא לא מסייע לי בספירת המלאי…
לאחר שהערכת המצב מסתיימת עם חסרים משמעותיים, אני מפנים הגדרת גוף עובדתית בה אני נתון. בקשתי לראות אדם דומה – בן אנוש הנמצא במצבי. על כך ענו לי ׳אין בנמצא׳. לוקח ימים ארוכים כדי לעדכן אותי שאין עוד פצוע, ישראלי במצב בו אני נתון. כך מתחיל שיקומי – אני לבד במערכה. בזמנים בהם הבנתי מתייצבת, ברגעי הבלחה בין מסכת כאבים אחת לעוקבת, אני מבין כי יש כאן מצב בעייתי… מסקנה עגומה – אני נתון באירוע משנה חיים.
המצב מסתבר אינו סטטי, החיים צופנים עוד ועוד הפתעות. השריטה בירך ימין, הזכורה מתחילת הקרבות, אשר מסבה לי גודש כאבים 24/7 נראית רע מאד, אני צופה בה בעת רוטינת החלפת חבישות ומתבאס. מזהה די מהר את הסיבה לכאבים – תמונת פצע בגודל "שיבר על שיבר" עם רקמות בשר ועור ׳בלתי ידידותיים׳. מוזכרת המילה "גנגרנה" – נמק רקמות. כמשתתף פסיבי במערכה על רגליי אני רואה פנים בעלות סבר חמור אצל הרופא אשר בידיו הופקד גופי. אני קולט דיבורי רופאים בנוסח: נצטרך לייצר גדם רגל שיתבסס על קטיעה דרך רקמות בריאות – מעל לאזור הגנגרנה. משמעו מבחינת הפצוע קטיעת גפה תחתונה באזור המפשעה… אני קולט-לא-קולט את הנאמר לי ומה שלא מובן לי מוסבר בחצי התחמקות מצד אבא הכואב את כאבי. באותם ימים כל שמעניין את הגוף והנפש הדוויים הוא רצון נטו לעבור למצב ללא כאבים. עדיין איני מתעסק בכירורגית קטיעות, זה עוד יגיע…
בשלב בו אני נתון בו אין מצב של טיפולי חירום, נדרש הצוות הרפואי לשתף אותי ולקבל הסכמות בתכנית הריפוי. התחלתי להבין כי אין לי הסכמות מול התכנית המסתמנת עבורי. מאחר ואין "תקן" או דוגמא חיה לאוסף פציעות כמו במקרה שלי, יהיה צורך בפתרונות לא שגרתיים. הרפואה יכולה וגם מועילה בכירורגיה למצבים שגרתיים אבל במצב כשלי נדרש חזון וכזה אינו מוצג לפני. משמע חזון השרידות במקרה הפרטי צריך להתרקם ביני וממני. מה שברור שבשלב הנראה לעיין איני חוזר לקהילה בלי שיפוץ גוף רציני. מצב השונה מהותית מזה של אזרח הרגיל.
כבר בשלב מוקדם של הטיפולים הכירורגיים ביקשתי שלא לקטוע את שארית רגל ימין הדרך המפשעה כמו שדרש ההיגיון הרפואי. בקשה זו באה על רקע ההבנה שלי במצב של שתי רגליים פגועות קשה, אחת כרותה והשנייה "בדרך" עדיף לייצר גדם רגל ארוך כדי לייצר מומנט ביומכני גדול. אלא שעם חלוף הימים מאז פגיעת צרור הכדוריים בירך בשלב מוקדם של הלחימה, נוצר בירך נמק (גנגרנה) אשר התפתח ופגע ברקמות. בקשה חריגה זו, הבאה מפצוע צעיר ״חסר רקע רפואי״ נעתרה רק לאחר ויכוחים עם רופאי, אשר בפניהם הצגתי תכנית קטיעה שלא הייתה מקובלת באותם ימים – ״קטיעה דרך הברך״ ותכנון תותבת ייעודית לקטיעה כזו.
משמעות בקשה זו היית התקנת תותבת רגל זמנית בה אתהלך עד שתצא לפועל תכניתי למימוש התכנית לקטיעה דרך הברך. וכך לשם שימור הירך עסק הצוות הרפואי בכיסוי חוסרי רקמות ע״י סדרה של ניתוחי השתלת רקמות הלקוחים מאזורים שונים בגוף. ניתוחי השתלה והתיקונים כירורגיים הפכו לעיקר סדר יומי בביתן 20 של המחלקה האורתופדית בבי״ח תל השומר.
.
גדם זרוע שמאל גם הוא לא נראה טוב. צורתו בלתי מוגדרת – כשל שריד עצם עם רקמות תלויות, שונה מתצורה של אבר קטוע תקני. מתברר כי כדי להביא אותו למצב של "גדם תקין" אני צריך לעבור סדרה של ניתוחים אורתופדיים ופלסטיים. טיפולים כירורגיים אני חווה גם בזרוע ימין בה קיימים שברים מרוסקים ב 2 מ 3 עצמות האמה והזרוע, ובאצבעות 1, 2, 3 של כף היד. לא סיימנו… ברגל שמאל המצב קשה ומורכב פיזיולוגית: עצמות הקרסול יחד עם 2 עצמות השוק עם שברים מרוסקים.
באחד מסדרת הטיפולים הכירורגיים אני מגיע לחדר ניתוח ופוגש בצוות מנתחים ׳מוגדל׳, מסביבי נמצאים בנוסף לאורתופדים, מומחים לכלי דם ופלסטיקאים. המנתח ראשי מסביר לי כי הפעם הכירורגיה היא ״כריתת רגל שמאל״ – זו הנמצאת מגובסת מאז שפגשתי אותה ב ״רבע אחרי המלחמה״. בבסיס ההחלטה, פתולוגיה של שברים מרוסקים בכף הרגל ובשתי עצמות השוק – מצב המגדיר מצב של אי יכולת לתפקד כגפה יעילה. לדברי הרופא יש בהחלטה ׳צופר׳ – ניתוח הקטיעה ישים קץ לכאבים המלווים את כל הימים והלילות מכיוון אגף שמאל תחתון. המציאות לפיה לא שוכנעתי מראש לאירוע קטיעה זה, מביאים אותי (נער בן 21) לסרב לקטיעה בעודי על שולחן הניתוחים. אני קורע את חיבורי צנרת להרדמה ואספקת דם, משתולל ומזהם את הסביבה הסטרילית, למגינת ליבם של הרופאים וצוות חדר ניתוח.
ועדיין לא דברנו על מחזור הדם וכושר ספיקת הלב, אלה התלויים בדחיפת דמים דרך "צנרת הורידים והעורקים האנטומית". במצבי של קטיעה המהלך התקין של זרימת הדם בצנרת הדם ונימי הדם חסומים ולוקח לגוף זמן לרשת מחדש את מחסומי האנטומיה. אצלי המצב כפול, עקב ריבוי קטיעות וחוסרי רקמות. האם הלב יעמוד ביצירה מחדש של רשת מחזור הדם? מוחי לא מפסיק לעבוד כדי להבין ולעכל מצבים לא ברורים בהם אני נתון. ברור לי שאם חפץ חיים אני עלי לייצר מצב גופני שמבחינה פיזיולוגית צריך לעבור הגדרת יכולות מחדש.
יותר ויותר משתלטת המחשבה כי כדי להבין ולאפשר תשובות למצבי עלי לאסוף מידע רפואי, לתרגם אותו לשפה בה אני יכול להגדיר יכולות ואז לייצר דפוסי תפקוד פונקציונלי. רק כך, אולי אוכל לפנטז כיצד ניתן להניע 4 גפיים בעת שלכל אחת מהן אוסף בעיות לא פתור.
בשלב זה מוזכר הצורך בעזרה הנפשית, שרופאי הטראומה מיעדים עבורי, עזרה שתסופק לי ע"י פסיכולוג. כלי מארסנל רפואת הנפש המיועד לסייע בשמירה על מצבים שחווה מי שגופו כה חבול. זכורה לי פגישה ראשונה ושניה עם פסיכולוגית נחמדה שמנסה לסייע בשיחות עומק ככל שיכולה. די מהר אני וגם היא מבינים כי הסעד הנפשי, המוצע לי, אינו ממש נחוץ כרגע. הפכנו לידידים ונפגשנו מספר פעמים- זה קורה שנתיים אחרי יציאתי מבית החולים, פסיכולוגיה ושיקום לא היו נושאי השיחה.
מודע למצבי המעניין אני מבין כי ניתן להסתכל על האנטומיה של גוף בעזרת הגדרות ניוטוניות בעזרתן ניתן להסביר תנועת פרקים וגפיים. די מהר מתברר מצב מעניין: אני יכול לתפוס פיקוד על מלאכת שיקום הגוף, אך ברור לי כי מהבחינה המעשית אני שחקן באופרת יחיד…
בימים של סוף טיפולים בבית החולים מוענקת ליששכר דרגת סגן צהלית, אם נרצה נתנה ה'אסמכתא' שהוא כשיר לפיקוד על חייו…
על האשפוז בבית החולים והבנת המצב בו מצוי לוחם צעיר מספרים יששכר, תמי ואריק שרון.
שיקום
המעבר מבית חולים המטפל בפציעות הגוף, אל ׳מרכז השיקום׳ שאמור להכין את הפצוע לחיי שגרה, אני מגיע אחרי יותר מ 40 ניתוחים. אם בבית החולים מכינים את הגדמים לקבלת תחליפי הגפיים – במרכז השיקום בונים את הרגליים וידיים המלאכותיים – התותבות. התותבת (פרוטזה בלעז) מנסה לחקות את מעשה הבורא. מדובר באבזר מלאכותי, מענה טכנולוגי שבא להשלים חוסר של איבר גוף, אשר יש להתרגל איליו ובסוף התהליך לתפקד יחד עמו.
הפונקציונליות והמבנה הספציפי של תותבת שונה מאדם לאדם. בקטיעות רגל מקובלים שני טיפוסים (קלאסיים) של קטיעה: מתחת לברך או מעל הברך. בכדי להרכיב תותבת על איבר קטוע, על המנתח להביא את הגדם לאורך מתאים ולתצורה קונית. הגדם ברגלי הימנית לא מאפשר קטיעת רגל טיפוסית וברור כי אינו עונה על מבנה קלאסי – יש בעיה. קיימת בעיה גם בזרועי השמאלית, בה הגדם קצר מדי ועצמות האמה חשופות דבר שאינו מאפשר פונקציונאליות לתותבת שגרתית. מה שאומר שאני צריך להגדיר את תצורת הגדמים הבעייתיים שלי כדי להתאים להם תותבות.
בעטיו של מצב מיוחד שכזה, מתפתחת מערכת יחסים מורכבת ביני לבין הרופאים המטפלים בי – קונפליקט על החלטות הצוות הרפואי. יש לזכור כי אני, צעיר בלי ידע ברפואה, מתמודד מול פרקטיקה רפואית על סוג הקטיעה ותצורת גדם רגל ימין. ביד הרופאים הידע ובידי הבנה שמהי הגיאומטריה שתתאים לי ממבט הנדסי. יש הקוראים לזה חוצפה של ילד ויש שמבחינים כאן ב ״רעיון שונה״ – היום קוראים לכך רעיון חדשני. בסופו של הליך אני הוא שמחליט להגדיר מה יתאים לי ויהיה טוב עבורי. כדי לקבל את המיטב ממצב פציעתי המורכב, הגדרתי מהי ׳קטיעה נכונה למצבי׳ ואיך ארצה להתאים תותבות להמשך חיי. הרופאים היו נגד ואני משוחרר מבית חולים עם תותב זמני.
בתקופה זו של חיי אני חווה שבועות של לילות לבנים (לילות נטולי שינה) אם מתוך כאבים ואם מתוך בירור מתמשך של ׳מסכת האיומים׳ שמציבים בפני משתני מצבי הבריאותי. אוסף הלילות הלבנים הארוכים מבגרים אותי. אני עובר כברת דרך נכבדה בהבנתי את מצבי ומתחיל לקחת אחריות על החלטות לא שכיחות בעולם הרפואה השיקומית. כל צעד שיקומי דורש התארגנות לא שגרתית לפיה המשך חיי יבחן בכלים של מה ׳הכי מתאים׳ ומה ניתן להוציא מהמצב האורתופדי המסובך בו אני נתון. על המשך דרכי בחיים וההחלטה שקבלתי לא להיות נכה מספרת תמי אחות חדר הניתוח.
בעת היותי בבית החולים ביקרו אותי הרבה מחברי, חברים מילדות, מהיסודי ומהתיכון שבאו לחלוק חמלה, להשתתף בצער ולהשרות אווירת יהיה בסדר, עם מי שחווה פציעה קשה ויש מקום לעודד אותו. די מהר מצאתי שאיני פנוי להשתתף בהווי חיי הקהילה ולחלוק מחשבות עם חברים שבסיס חייהם שונה ממה שיעד לי הגורל. הלילות הלבנים והשעות הרבות על המחשבות כיצד עוברים ממצב צבירה ׳נורמלי׳ למצב צבירה שונה שאני חווה אותו. טיבם של מחשבות עמוקות ובסיס חיים השונה מהנורמלי הפרידו מאד ביני לבין חברי מנוער. הרגשתי כי אני יותר בוגר בקבלת החלטות, נתון במצב פרגמטי שונה, תמונת מציאות בה לפני חיים שנלקחו מהם חדוות נעורים.
משובות גיל ה 20 לא התאימו לי, התחלתי לחלוק מחשבות ודרכי פעולה עם מבוגרים ממני. אנשים שעברו דבר משמעותי בחייהם ואשר יכלו לו. הראשונים בנמצא היו רופאים כמו פרופ׳ כצנלסון, ד"ר אוליבר, ד"ר פארין וד״ר אורושובסקי. לאחר מכן חברתי לפצועים ותיקים כמו עודד פסנזון, דב וינר ושלמה לדור. גם אריק שרון שמלווה פרקים בחיי היה לי בר שיח, מעת מלחמה לעת שיקום והרבה שנים אחרי. על הפצוע המשתקם מספר אריק שרון מי שאני חב לו את חיי.
בחזרה לחיים
בהכשרתי המקצועית הייתי מתכנן מכונות כבוגר מגמת שרטוט ותכנון בתיכון. כמי שהבין דבר או שניים בתכן מכני, אני מוצא עצמי מתעמת עם רופאים אורתופדים על פתרונות לתותבות. מחד הם יודעים טוב ממני על אנטומיה וגוף האדם ובעלי ניסיון ממשי בשיקום, מאידך כאשר אני מציע פתרונות פונקציונליים לא שכיחים אנו נמצאים ״לא זורמים״ יחד. עימות ראשון היה עת בקשתי לא לקטוע את רגלי הימנית דרך המפשעה. מצב ״בלתי זורם״ מתפתח כאשר אני מבקש לבצע לי קטיעת רגל ׳דרך הברך׳ תצורה לא מקובלת בעליל. רופאי כולם מסבירים לי כי אין לקטיעה שכזו הגיון פרוסתטי או סבירות שיקומית. זאת מן הטעם כי לא ניתן להרכיב פרוטזה על גדם שלקצהו מבנה גיאומטרי אגסי – הצורה הגאומטרית של קצה עצם הירך – ה Femur. לטענתם המבנה האפשרי לקליטת פרוטזה הוא קצה גדם בצורת קונוס, לטענתי אפשר גם אחרת…
מצויד בידע שרכשתי מרופאי שזכורים לטוב, מספרי אנטומיה שאכלסו את הארונית הצמודה למיטת חוליי, ומהכרה מתגבשת כי ביומכניקה הוא עיסוק שאני מחויב לו כדי להמשיך בדרך השיקום. באותם שנים מתגבשת תורת הביומכניקה – מתודולוגיה חדשנית מפלסת דרכה כ"מדע צעיר". מדע המסייע להבין את התנהלות הגוף (Bio) בעזרת עקרונות של תורת המכניקה (Mechanics). אני מחליט לקבל אחריות על מבנה התותבות שלי, תכנון לא שגרתי והובלה עצמית באחריות שלי.
מתגבשת אצלי החלטה להירשם ללימודי הנדסה. וכך מיד עם יציאתי ממרכז השיקום אני עולה על שביל חיים המוביל אותי לקורס הכנה בטכניון ולא לשביל שמוביל להחלמת גוף ונפש בבתי ההבראה. מסלול הבראה שמקובל אצל פצועי מלחמה ונכי צה״ל – כמו שעשו חברי הפצועים – לא מתקבל על ידי.
על תותבות לגפיים ודרכו לשיקום מספר יששכר.
הנדסה ואקדמיה
שנה אחרי הפציעה התחלתי ללמוד בטכניון. ארבע שנים אחרי, עם סיום לימודי תואר ראשון בהנדסה, יצאתי לעשייה הנדסית. אני מתקבל לעבודה כמהנדס מחקר ברשות לפיתוח אמצעי לחימה, רפא״ל. אמנם, באותם ימים היה מקובל לאפשר לנכים זיכיונות כמו ׳מספר למונית שירות׳, להפעלת מזנוני אוכל, בבעלות על תחנות דלק וכו׳ – פתרונות מוקצים לנכי צה״ל קשים צו המדינה. אלא, מה שהיה מקובל עבור נכים קשים לא התאים לי, נאמן לדרכי שלא להיות נכה שגרתי.
התקבלתי לעבודה כמהנדס מן השורה ברפא״ל, לפי יכולתי האנליטית, ולא תחת צו סיוע של מוסדות השיקום. בעת עבודתי בשרות המדינה אני מחליף את שם משפחתי לגלעד. עבדתי ברפא״ל 3 שנים תחילה כמהנדס מחקר, התקדמתי די מהר לתפקיד סגן ראש מחלקה לתכנון ובקרה.
במקביל השלמתי למודי תואר שני בהנדסה בטכניון. חלק מהבגרות האישית הוא הקמת משפחה בישראלֿ, וכך במהלך עבודתי ברפא״ל אני נישא ונולד אורי בני הבכור. אני מגשים חלום להיות אזרח רגיל בקהילה, הייתי בעל משפחה ואבא גאה לילד. בשנים שאחרי מצטרפים למשפחה המתרחבת הבן עמי והבנות מור ושני.
במשך כל השנים מעת שיקום ובמשך לימודי האינטנסיביים אני משכלל את מבנה התותבות שלי. אני מגיע למיצוי יכולות התנועה תוך הסתמכות על תותבות אשר אני שותף בתכנונם. התותבות הבלתי שגרתיות שלי מביאות עם הזמן מזור לכאבים בגפיים השלמות. אלה אשר מהוות הפציעות היותר מגבילות בהתנהלות גופי. עשר שנים אחרי שפיתחתי את הרעיון של קטיעה דרך הברך, הופך הפתרון שהצעתי למקובל בעולם הרפואה האורתופדית – חדשנות בתכן הנדסי של תותבות רגליים.
אני ממשיך להיות קשוב למדע המתפתח שקורם ידע ויכולות – מדע הביומכניקה. זהו המדע המאפשר הלימה בין אורתופדיה ושיקום ובין היכולות הטכנולוגיים. מה שהרגשתי בעבר עת חסרה לי החוליה שבאה להשלים את הפיתוח של עזרים לפצועים ולמוגבלים בגופם. מבחינת התפתחותי האישית מגיע זמן בו אני מרגיש כי יש בידי יכולת לייצר סינרגיה בין הבנתי על מערכות מכניות ובין מערכות השריר-שלד של גוף האדם. סינרגיה שהייתה כה דרושה ליששכר – הפצוע הצעיר בשנות ה 60׳ – בהם היה צורך להחליט מהו השיקום המיטבי לגפיו הקטועות. ההבנה שלא נמצאה בשנים בהן נפצע.
חיידק הלימודים לא עוזב אותי ואני מחפש מקום בו אוכל להשכיל בתחומי הביומכניקה. המקום אותו מצאתי כמתאים היה IRM המרכז לרפואה שיקומית (Institue of Rehabilitation Medicine) באוניברסיטת ניו-יורק NYU בארה״ב (New York University). המרכז לביומכניקה ב NYU, שהיה הטוב מסוגו בעולם, נוהל ע"י פרופסור ארווין טישאור שנחשב לאורים ותומים – אבי הביומכניקה. מי שרתם את תורת הרפואה למדעי ההנדסה להשבחת ביצועי אנוש הפך להיות המנטור שלי.
אליה וקוץ בה, כדי להתקבל לתכנית הדוקטורט אצל פרופ' טישאור יש להתמחות הן בהנדסה והן ברפואה. על כן אני נדרש, וברצון רב להירשם ללימודי תואר שני בפיזיולוגיה, אותם קיימתי בבית הספר לרפואה של הטכניון. לאחר שעמדתי בבחינות הקבלה לתכנית היוקרתית של פרופ' טישאור ב NYU, אני והמשפחה יוצאים לארצות הברית ללימודי דוקטורט. אחרי שלוש שנים של לימודים מרוכזים וכתיבת מחקר מדעי אני מקבל תואר דוקטור.
המשך דרכי, המסתמנת מאליה הוא באקדמיה. אני מתקבל להיות חבר סגל אקדמי בטכניון. הקריירה החדשה שלי זהה לזו של כל חבר סגל אחר – בלי הנחות. נאמר לי שבמסלול אקדמי זה אני חריג ויחיד מבין פצועי צה"ל הקשים. לימים אני פרופסור וחבר סגל בפקולטה להנדסה באוניברסיטת מחקר מכובדת בעולם המדעי – הטכניון בחיפה.
לאורך ארבעה עשורי עבודה בטכניון עסקתי בסוגיות של וחקר תהליכים במערכות טכנולוגיות, מדידת ביצועי אנושי ופריון, הטמעתי חדשנות בממשקי אדם מכונה ופעלתי להשבחת מערכות ייצור ושירות לצד תכן הנדסי. מחקרי בתורת חקר העבודה וביצועי אנוש יושמו בפרויקטים הנדסיים עתירי עבודת אנוש. אחד המוכרים מבין הפרויקטים היה חלקי בתכן מערכות בתעשיית היהלומים. תעשיית ליטוש יהלומים ואבני חן מתבססת על שיקולי חסכון בעלויות עקב נפולת בחומר הגלם. אבן היהלום ׳מצטמצמת בגדלה׳ בעת תהליך הליטוש בו נדרש להביא את גיאומטרית המוצר המוגמר לתצורות מדויקות בדרך כלל על חשבון גודל האבן. עקב הדרישה להקטנת נפולות נדרשת קבלת החלטות עם מעורבות שכלתנית אנושית -תעשייה זו הינה ידנית (מנואלית) ברובה המוחלט. על תרומתי לפיתוח טכניקות ליטוש ושיפורי תכן במערכי הייצור הוענק לי ב 1997׳פרס ריימונד ומרים קליין׳ לקידום הטכנולוגיה והמדע במדינת ישראל.
תעודת פרס קליין
במשך כל השנים אין אני מערב את מהות פציעתי עם חיים המקצועיים האקדמיים. עם זאת כדי לסייע במצבים בהם נתקלתי בעבר ללא מענה, אני מוצא זמן, מחוץ לעבודתי במחקר והוראה, לתרום מהידע שלי לקהילה. הידע שרכשתי נמצא מסייע למצוקות של חיילים פצועים, אזרחים אחרי טראומה, או אזרחים בגיל מתקדם – כאלה אשר השילוב בין תכן הנדסי ומצב בריאותם יכול להסתייע על ידי. לשם כך אני מוצא זמן, יום קבוע בשבוע לאורך 34 שנים לפגוש פצועים מכל העולם, כדי לסייע להם בדרכם השיקומית. למעשה אני עוסק בחדשנות שיקומית.
הסיוע לנכי צה״ל מוזכר בכתבת תחקיר שנערכה ע״י ירחון הלוחם, שם נכתב:
בשידור לאומה המשודר מאירוע הוקרה לפצועי חיל ההנדסה הקרבית מספר ראש ממשלת ישראל דאז, אריק שרון על פעילותו של יששכר גלעד לשיקומם של פצועי מלחמה. בכך אפשר לומר כי ראש ממשלת ישראל סוגר מעגל חיים – אותו התחיל כאשר חילץ פצוע מלחמה בהיותו מפקד אוגדה.
עם יציאתי לגמלאות מהטכניון נקראתי להרים דגל חדש – נתבקשתי לעמוד בראש המחלקה להנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת אריאל. הסכמתי לקריאה זו מתוך הבנה כי אוכל לקדם בהרכשת ידע תיאורטי ומקצועי לדורות העתיד של מהנדסים שביניהם יש רבים מיושבי מבין יושבי מרחב יהודה ושומרון. מטרה נוספת הייתה למצב את המחלקה להנדסת תעשייה וניהול ברמה מדעית גבוהה – בין חמש אוניברסיטאות המחקר במדינת ישראל. הדרך להביא את בוגרי האוניברסיטה הצעירה לרמה גבוהה והכרה בתעשייה הישראלית עברה דרך הנחיית פרויקט הגמר. לקחתי על עצמי להנחות את שלב הסיום של בוגרי ההנדסה, לאורך שנה רביעית בהכשרתם. הרבצתי בסטודנטים את תורת החדשנות והם נענו ברצון, היוזמות הגיעו לגבהים והתעשייה החלה לשאוב את בוגרי הנדסת תעשייה וניהול של אוניברסיטת אריאל.
לצד תפקידי הניהול של מחלקה להסמכת מהנדסים, עסקתי בהקמת תכנית לימודים לתואר שני בפקולטה להנדסה. פעילות מאתגרת מול המועצה להשכלה גבוהה בישראל אשר אמונה על ההכשרה במוסדות אוניברסיטאיים. מטרתי הייתה לקדם את אווירת המחקר ותפוקות המו״פ בין חברי הסגל שגייסתי לאריאל. ההבנה כי עתיד ההנדסה הוא בחדשנות, עיבוד נתוני עתק (big data) ובינה מלאכותית (AI) הנחתה את דרכי. וכך, במבט לעתיד ועסקתי בקידום תכניות להענקת תוארי מגיסטר במסלולי הנדסת תעשייה בעולם הדיגיטלי, מערכות מידע, והנדסת ידע ונתונים.
על פעילותו ומעמדו האקדמי בעולם נכתב:
ביוני 2021 קיבל פרופ׳ גלעד תעודת הוקרה על קידום תחום הנדסת תעשייה וניהול באקדמיה ובכלכלה בישראל. תעודת הוקרה מיוחדת זו, אשר ניתנת בפעם הראשונה, הוענקה במסגרת הכינוס הלאומי ה 22 להנדסת תעשייה וניהול, על תרומה ייחודית ורבת שנים בתחומי הליבה של הנדסת תעשייה וניהול. לצפייה בהחלטת הועדה והענקת הפרס.
